ילדים רבים מגיעים לשלב ההליכה ומתמהמהים, מתוך כך ההורים שואלים מתי זה ייקרה ואיך אפשר לעזור ולקדם. כשאנחנו עוזרים לילד ללכת הוא אכן הולך, אך לא בכוחות עצמו, אלא אנחנו מוליכים אותו.
הליכה אמורה לקרות באופן עצמאי, מניסיון של הרבה מאוד שנים למדתי שכאשר היא אינה מתפתחת זה קורה כי מערכת שיווי המשקל עדיין לא התפתחה כמו שצריך, ולכן יכולת האיזון של הגוף עדיין לא בשלה.
הדבר נובע לדעתי מאי מימוש של חלק משלבי ההתפתחות שהיו אמורים להתקיים מהחודשים הראשונים של החיים כמו למשל: שכיבה על הבטן והרמת הראש, זקיפת הגב, התהפכויות, איזון בין שני הצדדים, שמירת הראש בקו האמצע, מעבר לישיבה ולעמידה ועוד.
כשהילד עושה את התהליכים האלה בכוחות עצמו הוא לומד לאזן את עצמו, לארגן את הראש בקו האמצע, להשתמש בידיים וברגליים בצורה נכונה ואז להיעמד.
משם הוא מתחיל לעשות את הצעדים הראשונים בכוחות עצמו ולומד את שיווי המשקל של עצמו.
אז מה עושים אם הוא כל כך “רוצה” ללכת?
השאלה כאן היא של מי הרצון, אני חושב שפעמים רבות הרצון הוא של ההורים והפרשנות היא שהילד “רוצה” ללכת. תנסו לשים לב האם זה יותר אתם או הוא. אפשר לעשות יחד הרבה דברים שיגרמו לכם להנות מהתפקודים שלו ולאו דווקא מההליכה. אפשר גם מדי פעם לתת יד, אבל לא להפוך את זה לדבר שבשגרה.
תפקידנו כהורים הוא איננו לעזור או לעודד את ילדינו להתפתחות, אלא ליצור עבורם גירויים סביבתיים שיעזרו להם לפתח את המיומנויות הנדרשות להם בכדי לעבור את כל השלבים ולהתחיל ללכת.
לסיכום,
כשנותנים לילד יד הוא סומך על מישהו אחר ולא על עצמו. על כן, אני ממליץ לכם הורים יקרים להתאזר בהרבה סבלנות ולוודא ששלבי ההתפתחות הראשונים התרחשו כמו שצריך, אם לא- לחזור עליהם באמצעות תרגילים ומשחקים. אחרי שזה ייקרה ילדכם כבר יתחיל ללכת באופן עצמאי.
שלכם,
שי זילברבוש.