יופי של קושי

כל קושי יכול להביא איתו צמיחה אישית . כשמדובר בבעיות התפתחותיות של ילדנו על אחת כמה וכמה . אם נשכיל להבין מה מקור הבעיה ונלווה אותם לכל אורך הדרך מתוך אמונה והשלמה שמה שאנחנו עושים הוא הדבר הנכון, נוכל ללמוד הרבה מאד דברים על עצמנו. 
אני כפיזיותרפיסטית נוירו התפתחותית וכמאמנת הורים מאמינה גדולה בקשר ההדדי בין התפתחות מוטורית לבין ההתפתחות המנטאלית /רוחנית של הילד ושל הוריו.
בעבודה שלי אני מנסה לאמן את ההורים להתנהל מול הילד באופן " מעודד התפתחות".

איך אימון הורים יכול לעודד התפתחות מוטורית או אחרת של הילד?

יכולה להשתמע מהדרבים מסקנה הפוכה , שלהורים לא בשלים יש יותר ילדים עם בעיות מוטוריות או עיכוב בהתפתחות וזה לא נכון, בין היתר מפני שלפעמים דווקא הורים פחות 'בשלים' ומתוחכמים , הם בעצם יותר ילדיים ומחוברים לחלק הילדי שלהם, הם לא מעמיסים על כתפיו הצרות של הילד שלהם כל-כך הרבה ציפיות ומאפשרים בכך הרבה חופש. לפעמים רמת הציפיות הגדולה מאד מלחיצה\ ואת המסר הזה הורים מעבירים לילדים גם ללא מילים. כשיש לילד עכבה מוטורית שמונעת ממנו לבצע משימה והוא מקבל מסר שהוא לא עומד בציפיות ושהוא מאכזב ואולי גם אומרים לו: "אל תפחד , זה קל" רק מאבדים אותו. אימון הורי יכול ללמד הורה ללמד את הילד ה"מפחד" שלו להכיל את הפחד: שכן אני מאמינה שפחד הוא דבר טוב, הוא הנורה האדומה שנדלקת לנו וצריך להתייחס אליה.נ להורה כזה הייתי ממליצה לומר לילדו:" זה בסדר גמור שאתה מפחד עכשיו, אתה ממש לא חייב לעשות את זה , אם תירצה נוכל לעשות את זה בפעם אחרת". תגובה כזאת גם מכבדת את הילד וגם מאפשרת לו את "חופש הבחירה וההתמודדות" –בקצב שלו !.

אבל אם הוא מתחיל לצבור פער . בפעם הבאה שיעמוד בפני המשימה הוא ירגיש רק יותר גרוע עם עצמו.

אני מנסה לתאר את התהליך. בקבוצות שאני מנחה יש ילדים עם סוגים שונים של בעיות מוטוריות.יש למשל ילד שיש לו בעיה בשרירי הבטן והוא בן שלוש ועדיין לא הולך לגן ומתקשה לעלות במדרגות לסירוגין ללא תמיכה (כמצופה בגילו), או ילד אחר גם הוא בן שלוש שהוא ממוצע מבחינה מוטורית לגילו: שנהם באותה קבוצה. באחד המפגשים האחרונים עשיתי איתם מסלול שידעתי שלילד הפגוע יהיה קשה מאד והוא באמת רעד מפחד. נתתי לו יד וניסיתי לעודד אותו לעבור את המסלול , אבל הוא לא שיתף פעולה. אחר כך גם האבא שלו ניסה וגם הוא לא הצליח, אז הצעתי לו מסלול יותר קל . בסוף המפגש, אחרי שהוא צבר כמה הצלחות במסלול הקל,הוא ביקש לחזור למסלול הקשה ומצא דרך לעשות אותו. הוא לא רצה לוותר לעצמו. התפקיד שלנו , המבוגרים, שיש לנו את הניסיון והידע לא לשפוט את הילדים שלנו מגובה העיניים שלנו אלא-שלהם, ואנחנו צריכים למצוא את הדרך לעזור להם להתגבר על הפחד ולחוות את היכולת שלו, משם כל ילד יימצא את הדרך לביצוע המשימה.

עד כמה הכרחי לשלב את ההורים בתהליך הטיפול?
רתימת ההורים במובן העמוק של משמעות ויעילות הטיפול היא הכרחית.
לא מספיק להביא את  הילד ולשלם. הורים שמביאים אלי ילדים לטיפול הולכים הביתה תמיד עם שיעורי בית.אם עושים השואה בין הורות להתפתחות מוטורית , הורה תקוע הוא זה שלא מגיב לסיטואציה ומשמר התנהגות מסיטואציה אחרת או לחילופין חוזר שוב על אותה תגובה לסיטואציה גם אם היא לא מביאה לפתרון ונישאר בה עד… עד שאחד הצדדים "פורש" ללא תוצאות: בד"כ זה ההורה ואז הוא גם משדר: אכזבה.

מה קורה עם ילדים שמשמרים דפוס התנהגות? 
ילדים צריכים להיות כל הזמן בקו ליניארי של התפתחות והורים "משמרי דפוס" מעכבים התפתחות (במובן מסוים),ילדינו זקוקים לגירויים מסוגים שונים כדי להגדיל את חשיפתם למגוון אפשרויות , זה דורש מההורה להיות יצירתי, אנחנו מאמינים היום בהתפתחות דינאמית שפירושה התפתחות רב תחומית והשפעה של מערכת אחת על השנייה, ילד שמשיג זחילה יש לכך השפעה על ההתפתחות הרגשית שלו: הוא מתחיל את שלב הפרידה מהאם (Separation Individuation)ׁומרגיש "שליטה " בכך שהוא יכול להגיע לחפץ מתוך בחירה וכמובן יש התחלה של התארגנות בחלל, למידה מוטורית וכו'.
אחת הסכנות בהורות שה שאנחנו פועלים על "אוטומט" וחוזרים על עצמנו ואח"כ מתפלאים שהגענו לאותה נקודה. הטיפ שלי: תשאלו את עצמכם מה הייתם רוצים שיעשו לכם באותה סיטואציה ומתוך כך תפעלו, לפחות תדעו שעשיתם הכי טוב שידעתם. 
כמו כל קושי גם עיכוב בהתפתחות ילדנו הוא אתגר ומהווה הזדמנות שלנו לצמיחהולהעצמה . אם הורים יצליחו לחוות את ההורות שלהם ממקום של העצמה ואת הטיפול כהזדמנות מעצימה אנחנו בדרך הנכונה.
אין מפתח טוב יותר להתפתחות ילדנו מהמבט המאושר בעיניים של אבא או אמא שאומר: אני גאה! כיף לי לראות אותך מתקדם ומתגבר.

האם זאת הסיבה שאת מתעקשת שההורים יהיו בתוך החדר בזמן הטיפול?
האימון המוטורי של הילד הוא הזדמנות לאימון הורי. העבודה עם הילדים אצלי בסטודיו נעשית בקבוצות קטנות., ההורים חייבים להיות נוכחים זאת הזדמנות עבורם לקחת חלק ולהתנסות בדברים אחרים, לראות מה עובד ואולי אפילו לחוות את היכולות של ילדם : את אלה שלט הכירו קודם ובכך להאמין בהם יותר.

איך זה שילד "פחדן" יתגלה  בקבוצה כ"אמיץ"?
בזכות המסגרת הקטנה, בזכות המסגרת המאפשרת, בזכות חוויות ההצלחה , בזכות הסובלנות ומתוך הרצון להיות כמו כל שאר הילדים בקבוצה.
חשוב!כל ההורים טובים וכל הילדים טובים. כבהנחה שכל הורה עושה את הכי טוב שהוא יודע, 
אבל אם מדברים על "התקדמות תוך כדי תנועה" זה הדדי , ההתקדמות צריכה להיות גם של ההורה וגם של הילד, מה שמנצח זה הגוף על הנפש ולכן חווית ההצלחה מאד משמעותית. גם אם הורים חווים את ילדם שאינו עומד בציפיות ואינו מבצע את המטלות המצופות לגילו יש לתת לו צ'אנס שמתחיל באמונה ביכולות שלו